<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יהודה בן גוריא</h1>
<h2>דף כז.</h2>
יהודה בן גוריא שהיה תלמידו של רבי אליעזר כדאיתא בפרק הדר דגרסינן התם בהלכה דמורה הלכה בפני רבו. אמר רבא בפניו חייב מיתה שלא בפניו אינו חייב מיתה ואסור ומותבינן ולא, והתניא א"ר אליעזר לא מתו בניו של אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן [וכו']. גרסינן בסנהדרין פ"א [ה' ע"ב] (אמי) [תנא] באותה שעה אמרו תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן רחוק הימנו שלש פרסאות כמחנה ישראל. והכא בהדר [ס"ב ע"ב] [גרסינן] רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ורב המנונא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב חסדא. ורבינא סר סכינא בבבל בשני דרב אשי. ואמר ליה רב אשי מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה רב חסדא נמי אורי בכפרי בשני דרב הונא. אמר ליה לא אורי איתמר. אמר ליה איתמר דאורי ואיתמר דלא אורי. הא בשני דרב חסדא משום דתלמיד חבר הוה. הא תלמיד ולא חבר אסור. ומשמע אפילו יותר משלש פרסאות. דהא אורי רב חסדא בכפרי ורב המנונא בחרתא דארגיז לא בפני רב הונא ולא בפני רב חסדא אלא זה בעירו וזה בעירו. דאע"ג דתלמידים חברים היו. לא היו מורין במקום רבן. דהא "בשני" קאמר ולא "במקום". ומשמע דתלמיד בכל מקום באותה [מדינה] לא יורה.
ונראה הפירוש. כל מקום שראש ישיבה קבוע וכל ההוראות והדינין נשאלין בבית מדרשו ונחתכין על פיו. כדאיתא בשנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"א] ובגיטין פ"ב [כ"ז ע"א] ההוא גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא במקום שהשיירות מצוייות. ופירש רש"י שמתוך שהכל רגילין אצלו לדין הוי ליה מקום שהשיירות מצויות. אפילו במקום יישוב בכי האי גונא אין להורות לתלמיד. מיהו לתלמיד חבר במקומו ראוי ומותר. הואיל ואף התלמיד חבר הוא, כבר הוא הראש ישיבה בעירו. ומיהו [אפילו] בתוך שלש פרסאות נראה דמותר כשקבוע בעירו כגון רב חסדא בשני רב הונא ורב המנונא בשני רב חסדא. אבל תלמיד בפני רבו שאינו ראש ישיבה אע"פ שרבו רב מובהק כיון שאין כל הוראות על פיו בזה נוכל לחלק בין חוץ לשלש פרסאות לתוך שלש פרסאות.
ואע"פ שרבי אליעזר הגדול ראש הישיבה היה. ר"ג נשיא ורבי יהושע אב"ד. ועיקר ההוראות על פיהן. הילכך אותו תלמיד יהודה בן גוריא אע"פ שהיה ראוי להוראה. כיון שבפני רבי אליעזר הורה נענש. ואע"פ שאין לתלמידים להורות אפילו חוץ לשלש פרסאות במקום ראש הישיבה. בתוך שלש פרסאות נמי אסור ואינו חייב מיתה. אבל במקום רבו אפילו שלא בפניו נמי חייב מיתה. דהא דקאמרינן המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. לאו דוקא בפניו אלא אפילו במקומו.
והרשות שהיו התלמידים נוטלים להורות. כרב וכרבה בר בר חנה מרבי היינו מפני מעשה שהיה והרשות כגון מארץ ישראל לבבל. דהיינו ממדינה למדינה. דהתם התלמיד כשראוי להורות אין כאן [בית] מיחוש. דלמה לא יורה כשאין בעיר מופלג כמוהו. אלא מפני מעשה שהיה חשו לתת רשות לכל ראוי. שמא יכשלו אחרים בעריכת שפתים שאינו בקי. כאותו תלמיד דמי ביצים דטעי בדיבוריה.
ואפילו אם התלמיד יודע חידוש הלכה ורבו שואלו. אין לו לתלמיד לאומרו אלא ברשות רבו. כההיא דחגיגה [ג' ע"א] דרבי יהושע שאל לתלמידיו מה חידוש היה בבית המדרש. ואמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. דמשום מעשה דרבי יוסי בן דורמסקית שהענישו רבי אליעזר חשו.
וכן נמי אם פשטה הוראה במקום רב אחד ונהגו כאותו הרב. ואע"פ שחביריו חלוקין עליו ותלמיד ראוי להוראה נכנס לשם ויודע שאין כך הלכה. לא מיבעיא אם ההוראה לאיסור והוא מיקל להם דראוי לנזיפה ואינו רשאי לגרש ולעקור מנהגם. כההיא דפ"א דשבת [י"ט ע"ב] ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ושמתיה רב המנונא. ופרכינן והא כרבי שמעון סבירא (ליה) [לן]. ומסיק באתריה דרב לא איבעי ליה למימר הכי. הרי לפי שהקיל שמתיה. אלא אפילו אם הרב הנהיג בני עירו להקל אין לרב אחר רשות וכח לבטל מנהגם כההיא [דפרק רבי אליעזר ד]מילה [שם ק"ל ע"א] ואיתא נמי בכל הבשר [חולין קט"ז ע"א] לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה מאי טעמא לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב דמותר לאוכלו בחלב ואפילו איסור דרבנן לא סבירא [ליה]. ובשלהי שבת [קנ"ו ע"א] גרסינן כתב אפינקסיה דלוי אמרית קדם רבי ומנו רבינו הקדוש על דהוו גבלין שתיתא בבבל והוה צווח רבי וליכא דשמיע ליה ולית חילא בידיה למיסר מדרבי יוסי בר יהודה. וכאלה רבות. כגון מוגרמת וחימצא ובר חימצא דמסקינן [חולין י"ח ע"ב] נהרא נהרא ופשטיה.
